חזרה לשגרה אחרי החגים: למה זה קשה ומה עוזר

יש בוקר אחד בשנה שכולם קמים בו באותה כבדות. הסוכה כבר פורקה, השולחנות התפנו, והשעון המעורר מצלצל בשעה ששכחנו שהיא קיימת. בחוץ עדיין חושך, ובפנים משהו מתנגד. זה הבוקר הראשון שאחרי החגים.

בקליניקה התקופה הזאת חוזרת אליי כל שנה מחדש. אנשים מגיעים ומספרים, כמעט במבוכה, שהם לא מבינים מה קרה להם. היה טוב, היה מלא, הייתה משפחה, ודווקא עכשיו, כשהכול אמור לחזור למסלול, הם מרגישים ריקים ועייפים. המבוכה הזאת מיותרת. מה שהם מתארים הוא דכדוך אחרי החגים, והוא נפוץ הרבה יותר משנדמה להם.

תמר, בת 42: "אין לי כוח לחזור"

תמר (שם בדוי), נשואה ואם לשלושה, הגיעה אליי בשבוע שאחרי סוכות. היא תיארה תחושה שחוזרת אצלה בערך באותו תאריך מדי שנה: כבדות בגוף, חוסר חשק, ובעיקר תחושה שהיא לא מצליחה להסביר אותה לעצמה.

"אין לי כוח לחזור," היא אמרה. "לא לעבודה, לא לפקקים, לא לרשימת המשימות שמחכה לי. ואני יודעת איך זה נשמע. היה לי חופש. על מה אני מתלוננת בכלל?"

הדבר הראשון שעשינו היה פשוט. אמרתי לתמר שרוב האנשים מרגישים משהו דומה בתקופה הזאת. ראיתי איך היא נשענה לאחור על הספה, ואיך הגוף שלה נעשה קצת פחות דרוך. עוד לפני שדיברנו על פתרון אחד, עצם ההבנה שהיא לא חריגה כבר הקלה עליה.

נרמול הוא לא נחמה ריקה. הוא מחזיר לאדם את הפרופורציה, ומהמקום הזה אפשר להתחיל לעבוד.

למה דווקא עכשיו קשה לנו כל כך?

אחד הדברים היקרים בחופשה הוא תחושת המרחב. הבוקר פתוח, אפשר לבחור בין מנוחה לבין משהו אחר, ואף אחד לא מחכה לנו בשעה מסוימת. החזרה לשגרה אחרי החגים מייצרת בדיוק את החוויה ההפוכה: מחויבות, שעות, יעדים, קימה מוקדמת. המעבר החד בין שתי החוויות האלה הוא שמכביד, לא בהכרח העבודה עצמה.

לזה מצטרפים דברים נוספים שקורים באותו שבוע ממש. המפגשים המשפחתיים הצפופים משאירים משקעים. אחרי שבועיים של ארוחות רצופות, חלק מאיתנו מסתכלים על עצמם בפחות סבלנות. גם העונה מתחלפת: היום מתקצר, החושך יורד מוקדם, והאור שליווה אותנו בקיץ פשוט פחות זמין. אור ושגרת שינה משפיעים על מצב הרוח יותר משאנחנו נוטים להודות.

כל גורם כזה קטן בפני עצמו. ביחד הם מצטברים, וזה מה שיוצר את הדכדוך אחרי החגים.

ההערות של החג ממשיכות להדהד

בחגים אנחנו פוגשים אנשים שאנחנו רואים פעם בשנה, ולפעמים הם מרשים לעצמם להעיר. הערה על ההתנהגות של הילדים, שאלה על העבודה, מבט לכיוון הזוגיות. בזמן אמת האמירות האלה נשמעות קלילות. רק אחרי שבוע הן מתחילות לעבוד.

הורים מגיעים אליי ושואלים את עצמם שאלות גדולות: אני הורה טוב? מה פספסתי? האם אנחנו בסדר כזוג? השהייה הארוכה בקרבת המשפחה המורחבת מעלה תהיות שבשגרה הרגילה לא מקבלות מקום, וחוסר הביטחון צף ועולה.

שווה לזכור שהערה כזאת מספרת לרוב יותר על מי שאמר אותה מאשר עליכם. היא לא אבחנה, והיא בהחלט לא ציון.

כמה זמן נמשך הדכדוך שאחרי החגים?

בני אדם הם יצורים מסתגלים, והידיעה הזאת עצמה מרגיעה. אצל רוב האנשים התחושה מתמוססת בתוך כשבועיים. הגוף מתרגל לשעות, המשימות מתחילות להסתדר לפי סדר, והכבדות שנלוותה לבוקר הראשון כבר לא נמצאת שם.

זה לא אומר שצריך לחכות בשקט שיעבור. אפשר לקצר את התקופה בכמה מהלכים פשוטים: לא לדחוס את השבוע הראשון, לשמור ערב אחד פנוי, לצאת להליכה באור יום, ולוותר על ההחלטה לשנות הכול כבר ביום ראשון בבוקר. חזרה לשגרה אחרי החגים היא תהליך מדורג, והוא עדיף על קפיצה למים העמוקים.

"אחרי החגים" הוא גם תירוץ

יש ביטוי שכולנו משתמשים בו לאורך כל השנה: "אחרי החגים". נטפל בזה אחרי החגים, נתחיל אחרי החגים, נדבר על זה אחרי החגים.

מאחורי הביטוי הזה מסתתרת לרוב דחיינות. הוא מאפשר לנו לדחות שינוי שאנחנו לא בטוחים שאנחנו רוצים בו, ולתלות את הדחייה בלוח השנה. והנה הגיע היום שבו כבר אין לאן לדחות.

זאת בדיוק הנקודה שבה אפשר לעשות משהו אחר.

התחדשות אקטיבית: ההבדל בין לחכות לבין לבחור

מי שלא ינסה להתחדש, לא יתחדש. מי שלא יחפש לעצמו עניין ומשמעות בתוך ימי החול, יישאר עם שגרה אפורה שמנהלת אותו במקום שהוא ינהל אותה.

התחדשות היא בדיוק זה: לא לחכות שמשהו יקרה, אלא לבחור בו. חשבו על דבר אחד שרציתם לעשות הרבה זמן ותמיד נדחה. קורס שתמיד סקרן אתכם, חוג ריקוד, קבוצת לימוד ביישוב, תחביב שנזנח לפני עשר שנים, הרצאה בנושא שאתם אוהבים.

התחדשות אקטיבית לא חייבת להיות גדולה, והיא לא חייבת לעלות הרבה. היא חייבת להיות שלכם.

איך יוצרים מרחב של חופש בתוך השגרה?

הטעות הנפוצה היא לחשוב שחופש קיים רק בחופשה. למעשה, גם בתוך היומיום הצפוף ביותר יש נקודות שבהן אנחנו בוחרים: מה לשמוע בדרך לעבודה, עם מי לדבר בהפסקה, מה לעשות בחצי השעה שנשארה בערב.

גם הורה לילדים קטנים, שנדמה שאין לו רגע לעצמו, יכול לפנות זמן קטן שהוא שלו בלבד. חצי שעה קבועה בשבוע עדיפה על שעתיים שלא מגיעות לעולם.

אני מציעה להתייחס למרחב הזה כמו לפגישה: לקבוע אותו ביומן, ולא לבטל אותו ראשון כשמשהו נדחק. כשיש בשבוע פינה אחת של חירות אישית, כל שאר השבוע נעשה נסבל יותר.

ואת החוויות הטובות של החג כדאי לקחת איתנו הלאה. הן לא מתחרות בשגרה, הן מה שמחזק את תחושת הביחד המשפחתית לאורך השנה.

מתי כדאי לבקש עזרה

דכדוך קל שחולף בתוך כשבועיים הוא חלק מהחיים. לעומת זאת, כשהתחושה נמשכת זמן רב יותר, כשהיא פוגעת בשינה, באכילה או ביכולת לתפקד בעבודה ובבית, או כשהיא מלווה במחשבות קשות, זה כבר לא דכדוך אחרי החגים אלא משהו אחר, שיש מי שקוראים לו דיכאון אחרי החגים. במצב כזה עדיף לא להישאר לבד עם זה. פנייה לעזרה מקצועית בשלב מוקדם קצרה ופשוטה בהרבה מפנייה מאוחרת.

כדאי לזכור גם שאחרי החגים נכנסים ישר אל החורף, והתקצרות הימים מוסיפה שכבה משלה. אם הדכדוך מעמיק דווקא עם הירידה באור, כתבתי בנפרד על דיכאון בחורף והסימנים המוקדמים שלו.

תמר חזרה אליי כמה שבועות לאחר מכן. היא לא עשתה מהפכה. היא נרשמה לקורס אחד בערב, ביקשה מבן הזוג ומהילדים לקחת חלק בכמה מטלות בבית, והפסיקה לצפות מעצמה שהכול ייכנס למקומו כבר ביום הראשון. זה הספיק.

חזרה לשגרה אחרי החגים היא לא רק סוף של משהו. היא גם ההזדמנות הטובה בשנה להחליט מה אנחנו רוצים שיהיה בתוכה. שתהיה לכם שגרה טובה.