דימוי גוף בגיל ההתבגרות: מה הורים יכולים לעשות

"אני שמנה." המשפט הזה נאמר בבתים רבים, לרוב מול המראה, ולרוב על ידי מתבגרת שאינה שמנה כלל. ההורים מגיבים כמעט תמיד באותה דרך: "מה פתאום, את יפהפייה." וכמעט תמיד זה לא עוזר.

הסיבה פשוטה. המשפט הזה אינו בקשה למידע. הוא ביטוי של מצוקה, וכשאנחנו מתקנים את העובדות אנחנו מפספסים את מה שנאמר מתחתן.

למה גיל ההתבגרות הוא נקודת שבר

בתוך זמן קצר הגוף משתנה מהר יותר מהיכולת של הנפש להתרגל אליו. מתבגרת מסתכלת במראה ורואה מישהי שהיא לא מכירה, ובמקביל היא מגלה שהעולם מגיב לגוף הזה אחרת מכפי שהגיב קודם.

לזה מתווסף השלב ההתפתחותי שבו ההערכה העצמית נשענת יותר מתמיד על מה שאחרים חושבים. וכשהמראה הופך לזירה המרכזית של השיפוט הזה, כל פרט בו מקבל משקל.

מה שקורה במסכים מוסיף שכבה

הבעיה אינה שמתבגרות רואות תמונות יפות. הבעיה היא שהן רואות אותן כרצף אינסופי, בלי הקשר, ומשוות אליהן את עצמן בכל רגע.

ההשוואה הזו מעוותת פעמיים: פעם אחת כי מה שמוצג מעובד ונבחר, ופעם שנייה כי אנחנו משווים את הפנים שלנו מבפנים לתוצאה המוגמרת של מישהי אחרת.

שווה לדבר על זה בבית, אבל לא כהרצאה. שאלה כמו "מה את חושבת שהיא עשתה כדי שהתמונה הזו תיראה ככה?" עושה יותר מכל אזהרה.

מה כדאי להגיד ומה עדיף לא

במקום "את לא שמנה", אפשר "מה קורה שגורם לך להרגיש ככה עכשיו?" התגובה הראשונה סוגרת את השיחה. השנייה פותחת אותה.

להימנע מלדבר על הגוף שלנו בשלילה. אמא שאומרת "אני חייבת לרדת קילו" מלמדת בלי לומר מילה שגוף הוא בעיה שצריך לפתור. הילדים שומעים את זה היטב.

לא להעיר על הגוף שלהם, גם לא במחמאה. "יופי, ירדת" מלמד שהגוף נמדד ושאנחנו מסתכלים. גם מחמאה מקבעת שזה הקריטריון.

להחמיא על דברים אחרים. על מה שהם עשו, אמרו, יזמו, על ההומור שלהם. זה מרחיב את הבסיס שההערכה העצמית שלהם נשענת עליו.

לשמור על ארוחות משותפות בלי שיחות על אוכל. השולחן צריך להיות מקום בטוח.

מתי זה כבר לא רק דימוי גוף

יש קו שבו כדאי לעצור ולבדוק. כשהאוכל הופך לנושא מרכזי בחיים, כשמופיעות הימנעויות שיטתיות, כשהילד מתחיל להיעלם מארוחות משפחתיות, כשיש ירידה או עלייה חדה במשקל, פעילות גופנית שהפכה לכפייתית, בדיקות חוזרות במראה, או נסיגה חברתית שקשורה למראה.

הפרעות אכילה מתפתחות בהדרגה ולעיתים קרובות מוסתרות היטב, וזיהוי מוקדם משנה מהותית את מהלך הטיפול. אם משהו מטריד אתכם, עדיף לבדוק ולגלות שאין בעיה מאשר לחכות.

איך מדברים על זה בלי לעורר התנגדות

עדיף לבחור רגע רגוע, לא מיד אחרי המשפט מול המראה. לתאר מה ראיתם בלי לפרש: "שמתי לב שבזמן האחרון את לא אוכלת איתנו." ואז להיות בשקט ולתת לה למלא את החלל.

אם היא מכחישה או נסגרת, זה בסדר. אמרתם שאתם רואים ושאתם שם, וזה נשמר אצלה גם אם היא לא מגיבה עכשיו.

מילה לסיום

דימוי גוף מתגבש לאורך שנים, והוא מושפע מהרבה יותר ממה שאמרנו בשיחה אחת. אבל בית שבו לא מודדים, לא משווים ולא מדברים על גוף כעל בעיה הוא בסיס שמחזיק לאורך זמן.

ואם אתם מרגישים שהנושא תפס מקום גדול מדי, לא צריך לחכות למשבר. שיחת ייעוץ אחת יכולה לעזור לכם להבין מה אתם רואים, ומה כדאי לעשות עם זה.