חופשת פסח: מה עושים עם המתבגרים?

איך בוחרים על מה כן להתעקש?

כאן אני נותנת להורים עצה אחת מרכזית: שבו יחד, כזוג, והחליטו על שניים או שלושה נושאים עקרוניים שעליהם אינכם מוכנים להתפשר. אם חשוב לכם שהילד לא יפריע למנוחת השכנים, הבהירו זאת באופן חד וברור. אבל אל תהפכו כל דבר ל"אסור".

כשמתבגר שומע "לא" על כל בקשה וכל תנועה, הוא עלול לחוש מושפל ואף מיואש, והתוצאה היא בדרך כלל התנגדות גוברת ולא שיתוף פעולה. דווקא הצמצום למספר קטן של גבולות ברורים הוא שמאפשר לכם להחזיק אותם בעקביות ובלי מאבקי כוח מתישים.

שלושה כלים מעולמו של אדלר

את ההמלצה המעשית שלי אני אוהבת לבסס על שלושה כלים פשוטים אך אפקטיביים במיוחד ביחסים עם מתבגרים.

שיתוף: אם אני כהורה רוצה שילדיי ישתפו אותי במה שעובר עליהם, בטוב וגם בפחות נעים, עליי לשמש להם מודל. מדי יום אספר להם משהו קטן מהיום שלי - רגע של סיפוק בעבודה, או רגע מטריד בדרך הביתה. בהתחלה זה ידרוש מאיתנו תכנון, כי השיתוף אינו טבעי לנו, אך אט-אט הוא יהפוך לשפה המדוברת בבית. ילדים בכל גיל מתחילים לשתף כשהם רואים שזו הדרך שבה מתנהלים אצלנו.

התייעצות: המתבגר רוצה לחוש מבוגר, ועלינו לדבר אליו בכבוד ולהתייעץ איתו ממש. אפשר לפנות אליו ולומר: "לפנינו חופשה ארוכה, ואנחנו שמחים שאתה נער חברותי ואהוב. נזכרנו שבחופש הקודם היה קשה עם שעות השינה ועם השכנים, ורצינו לשמוע ממך מה לדעתך יוכל להיות אחרת הפעם". כשאנחנו מתייעצים עם אדם, אנחנו משדרים לו שדעתו חשובה - וזה כשלעצמו מחזק את הדימוי העצמי שלו.

בקשת עזרה: אפשר לפנות למתבגר בבקשה כנה שיסייע לנו למצוא פתרון, מתוך כבוד לצורך שלו לבלות עם חבריו ובו בזמן התחשבות בצרכים שלנו ושל הסביבה. הילד שמרגיש שותף לפתרון נוטה הרבה יותר לשמור עליו.

מה הבעיה עם ענישה?

אני פוגשת הורים רבים שמתוך חוסר אונים פונים לכלי היחיד שמוכר להם: ענישה. "אם תפריע שוב בלילה, אקח לך את הטלפון". עונשים כאלה אולי עוזרים לרגע, אך לטווח הארוך הם מזיקים מאוד. הם משפילים את הילד ושוחקים את הקשר איתו.

כדאי לזכור עיקרון פשוט: כשאנחנו שומרים על יחסים טובים עם ילדינו, הם פשוט לא רוצים לפגוע בנו. חשוב להם להישאר איתנו בקשר קרוב, ומתוך הקשר הזה צומח שיתוף הפעולה שכל כך חיפשנו.

לסיכום: החופשה כהזדמנות

חופשת פסח לא חייבת להיות שדה קרב. כשאנחנו ניגשים אליה מראש, בוחרים בקפידה את הגבולות החשובים באמת, ומחליפים את הענישה בשיתוף, בהתייעצות ובבקשת עזרה, אנחנו מגלים שאפשר לעבור אותה בצורה מאוזנת ואפילו נעימה. המתבגר אינו זקוק להורה מושלם שיודע את כל התשובות, אלא להורה נוכח, מכבד ויציב, שמוכן לראות בו שותף ולא יריב. זו, בעיניי, מתנת ההתחדשות האמיתית של החג.