התקפי חרדה: מה קורה בגוף ומה באמת עוזר

אחת התחושות המבלבלות שאני פוגשת בקליניקה היא זו: אדם יושב מול רופא בחדר מיון, אחרי שעות של בדיקות, ושומע שהכול תקין. הלב בסדר, הריאות בסדר, אין שום ממצא. ובמקום הקלה הוא נשאר עם שאלה קשה: "אז מה, דמיינתי את זה? אני משתגע?"

לא דמיינת, ובוודאי שאינך משתגע. מה שעבר עליך נקרא התקף חרדה, והוא אחד האירועים הגופניים האמיתיים והמבהילים ביותר שאדם בריא לחלוטין יכול לחוות. התקפי חרדה הם תופעה נפוצה הרבה יותר משנדמה, אצל מבוגרים ובני נוער כאחד, ורובם המוחלט של האנשים שחווים אותם מעולם לא סיפרו על כך לאיש.

במאמר הזה אענה על השאלות שאני נשאלת עליהן הכי הרבה בחדר הטיפולים, ואסביר מה אפשר לעשות - גם ברגע עצמו וגם אחריו.

מה באמת קורה בגוף בזמן התקף חרדה

בזמן התקף חרדה הגוף מפעיל מערכת הגנה עתיקה שנועדה להציל חיים. מערכת העצבים הסימפתטית נכנסת לפעולה ומפעילה את מנגנון "הילחם או ברח": הגוף מציף את עצמו באדרנלין, הדופק מאיץ, הנשימה הופכת שטחית ומהירה, השרירים נדרכים.

המנגנון הזה מדויק ומופלא כשיש סכנה אמיתית. הבעיה היא שהוא לא תמיד יודע להבחין בין איום ממשי לבין מחשבה מטרידה, עייפות מצטברת או מקום שמלחיץ אותנו. הוא נדלק, והגוף מתנהג כאילו צריך לברוח מסכנת חיים - בזמן שבפועל אנחנו עומדים בתור בסופר.

התסמינים שמגיעים בעקבות זה מוכרים לכל מי שחווה זאת: דופק מהיר, קוצר נשימה ותחושת חנק, הזעה, רעד, סחרחורת, לעיתים בחילה או חולשה כללית. ומעל הכול, התחושה שאין שליטה - שמשהו נורא עומד לקרות ואי אפשר לעצור אותו.

האם התקף חרדה מסוכן?

זו השאלה הראשונה שנשאלת, כמעט תמיד. התשובה היא שהתקף חרדה עצמו אינו מסוכן לגוף. הוא לא גורם להתקף לב, הוא לא גורם לאובדן שליטה ולא לשיגעון. הוא מרגיש מסוכן בדיוק משום שהוא מפעיל את אותה מערכת שמופעלת בסכנה אמיתית, אבל הוא עובר מעצמו, תמיד.

עם זאת, חשוב לומר דבר אחד בבירור: אם זו הפעם הראשונה, או אם התסמינים שונים ממה שאתם מכירים, יש להיבדק רפואית. כאב בחזה או קוצר נשימה מחייבים בדיקה, ולא ניחוש. רק אחרי שנשללה סיבה גופנית אפשר לומר בביטחון שמדובר בחרדה - ואז מתחילה העבודה האמיתית.

כמה זמן נמשך התקף חרדה?

התקף חרדה מגיע לשיא העוצמה שלו במהירות, לרוב תוך דקות ספורות, ואז דועך. גם כשהוא מרגיש אינסופי, מדובר בדרך כלל בדקות ולא בשעות. הגוף פשוט אינו בנוי להחזיק את רמת הדריכות הזו לאורך זמן, ובשלב מסוים הוא מתחיל להירגע בעצמו.

ההבנה הזו נשמעת טכנית, אבל היא משנה משהו מהותי. כשאדם יודע שההתקף יחלוף בכוחות עצמו, הוא כבר לא נלחם בגוף שלו. הוא מפסיק לשאול "מתי זה ייגמר" ומתחיל פשוט לעבור את זה. הרבה פעמים, דווקא הפסקת המאבק היא מה שמקצר את ההתקף.

למה אנחנו כל כך מותשים אחרי ההתקף?

זו תלונה שחוזרת אצל כמעט כל מי שמגיע אליי: ההתקף נגמר, אבל אני הרוס. לפעמים למשך שעות, לפעמים ליום שלם.

ההסבר פשוט: הגוף בדיוק סיים ריצה מלאה. הוא הפעיל את כל מערכות החירום שלו, שרף כמות עצומה של אנרגיה, הציף את עצמו בהורמוני דחק - ועכשיו הוא צריך להתאושש. העייפות הזו אינה סימן לחולשה ולא סימן שמשהו נשבר. היא בדיוק מה שהיה קורה לגוף אחרי מאמץ פיזי קיצוני.

השאלה היא מה עושים עם העייפות הזו. אני ממליצה להתייחס אליה כמו להחלמה: לשתות, לאכול משהו, להאט את הקצב, לא לתבוע מעצמכם לתפקד מיד כרגיל. הביקורת העצמית שמגיעה בשלב הזה - "בזבזתי יום שלם", "אני לא מתפקד" - מזיקה הרבה יותר מההתקף עצמו.

כשההתקף מגיע דווקא במקום שחשוב לנו

הגיע אליי לטיפול גבר בשנות השלושים לחייו, אב למשפחה. הוא תיאר מצב שהלך והחמיר: בכל פעם שהגיע לתפילה בציבור בבית הכנסת, בסופי שבוע, תקף אותו גל של חרדה. הלב דהר, הוא הרגיש שהוא חייב לצאת, ולבסוף הגיע לשיתוק של ממש - הוא כבר לא היה מסוגל להשתתף.

הכאב שלו לא היה בעיקר בתסמינים. הוא היה בכך שההתקף בחר לו דווקא את המקום שהיה יקר לו מכול, מקום של שייכות וקהילה. התקפי חרדה יודעים לעשות את זה: הם נצמדים בדיוק למה שחשוב.

בטיפול עבדנו על שני דברים במקביל. הראשון היה להבין מה בדיוק מפעיל את ההתקף - ואצלו זה היה קשור לתחושת חשיפה מול אנשים, מקרוב מאוד לחרדה חברתית. השני היה להכיר את הגוף שלו מחדש, לזהות את הסימנים המוקדמים, ולדעת בדיוק מה לעשות אם וכאשר ההתקף מתחיל.

היום הוא מגיע לבית הכנסת. הוא אינו חווה עוד התקפי חרדה, ולא פחות חשוב מכך - הוא כבר לא חי בפחד מהם.

מה אפשר לעשות ברגע עצמו?

כשאדם נמצא בתוך התקף, הוא לא יכול לנתח מחשבות. המוח פשוט אינו פנוי לכך. לכן הכלים הראשונים שאנחנו מתרגלים בקליניקה הם כלים גופניים ופשוטים מאוד, שאפשר להפעיל גם כשקשה לחשוב:

הסחה דרך ספירה. חפשו סביבכם חמישה חפצים עגולים. או חמישה חפצים בצבע אדום. המשימה הזו נשמעת ילדותית, ובדיוק בזה כוחה: היא מכריחה את המוח לעסוק בסריקה של המרחב במקום במה שקורה בתוך הגוף.

קרקוע. שימו לב לכפות הרגליים על הרצפה. לגב שנשען על הכיסא. לריחות בחדר, לצלילים שנשמעים ברקע. אתם מחזירים את תשומת הלב מהמחשבה על העתיד אל ההווה, אל המקום שבו אתם באמת נמצאים.

האטת הנשיפה. בזמן חרדה אנחנו נוטים לשאוף הרבה ולנשוף מעט. הכיוון הנכון הוא הפוך: נשיפה ארוכה ואיטית יותר מהשאיפה. לתרגול מסודר יותר להפחתת עוררות, הכולל נשימה סרעפתית ושיטת כיווץ והרפיית שרירים, הרחבתי במאמר נפרד על תרגול להפחתת חרדה במצבי לחץ וחוסר ודאות.

לא כל כלי מתאים לכל אדם, וזה בסדר גמור. יש מי שהקרקוע עובד אצלו מצוין ומי שדווקא הספירה מצילה אותו. העבודה בחדר הטיפולים היא למצוא את הכלים שמתאימים לכם ולתרגל אותם כשאתם רגועים - כדי שיהיו זמינים כשתצטרכו אותם.

הסכנה האמיתית אינה ההתקף אלא ההימנעות

אמרתי קודם שהתקף חרדה אינו מסוכן, ואני עומדת מאחורי זה. אבל יש כאן סכנה אחרת, שקטה בהרבה, והיא זו שמדאיגה אותי כמטפלת.

אדם שחווה התקף חרדה במקום מסוים מתחיל, באופן טבעי לגמרי, להתרחק ממנו. הוא מוותר על המפגש החברתי הזה, על הנסיעה ההיא, על החוג. מתבגר מפסיק להגיע לבית הספר. עובד נמנע מישיבות. וכך, לאט ובלי שאיש שם לב, החיים מצטמצמים.

זו הנקודה הכואבת: כל הימנעות מביאה הקלה מיידית, ובדיוק בגלל זה היא מתחזקת. אבל המחיר שלה הוא שהמוח לומד שהמקום הזה באמת מסוכן, והפחד מתבסס. איכות החיים יורדת לא בגלל ההתקפים עצמם, אלא בגלל כל מה שוויתרנו עליו כדי לא לפגוש אותם.

איך טיפול CBT עובד על התקפי חרדה

הכלים מעולם הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי מתאימים במיוחד להתקפי חרדה, מפני שהם עובדים בדיוק על המעגל שמתאר את הבעיה: תחושה גופנית, פרשנות מבהילה שניתנת לה, ותגובה של בריחה או הימנעות שמחזקת את הפחד לקראת הפעם הבאה.

בטיפול אנחנו עושים שלושה דברים. מבינים מה מפעיל את ההתקף אצלכם באופן ספציפי. לומדים לזהות את הפרשנות שהמוח נותן לתחושות הגופניות ולהציע לה חלופה מציאותית יותר. ומתרגלים, בהדרגה ובקצב שלכם, חזרה למקומות שמהם נמנעתם.

הכיוון אינו להיפטר מחרדה לחלוטין, כי חרדה היא חלק אנושי ונחוץ. הכיוון הוא שההתקף יפסיק לנהל לכם את החיים.

מתי כדאי לפנות לעזרה

לא כל התקף חרדה בודד מצריך טיפול. אדם שחווה התקף אחד בתקופה עמוסה במיוחד, ואחר כך ממשיך בחייו כרגיל, לרוב לא זקוק לכלום מלבד קצת רוגע כלפי עצמו.

כדאי לפנות לעזרה מקצועית כאשר ההתקפים חוזרים, כאשר מתפתח פחד מתמשך מההתקף הבא, וכאשר אתם מזהים שאתם מתחילים לוותר על דברים שהיו חשובים לכם. אלה שלושת הסימנים שאני מקשיבה להם.

והדבר החשוב מכול: התקפי חרדה מגיבים היטב לטיפול. זה אינו מצב שצריך ללמוד לחיות איתו, וגם אינו עניין של כוח רצון או אופי. זה דפוס שנלמד, ולכן אפשר גם ללמוד לשנות אותו. רוב האנשים שאני מלווה בנושא הזה מגלים, מהר יותר משציפו, שהשליטה חוזרת אליהם.