טוען...
טוען...
למיקום של הילד במערך המשפחתי יש חשיבות עמוקה, שממשיכה ללוות אותו גם בשנות הבגרות.
הוא משפיע על התפקוד בזוגיות, בעבודה, בתוך המשפחה שהקים לעצמו, וגם במרחב החברתי הרחב.
כשמדברים על "מערך משפחתי" הכוונה היא לא רק לסדר הלידה – ראשון, שני, שלישי או ילד יחיד – אלא גם לשאלות כמו: מי היה לפניי, בן או בת, מה מרווח השנים בינינו, ומה המגדר של האח או האחות שבאו אחרי.
כל אלה יוצרים "תנאי פתיחה" שונים לחלוטין עבור כל ילד וילדה.
המערך המשפחתי, לפי הגישה האדלריאנית, הוא אחד המפתחות להבנת האופן שבו הילד פירש את המציאות הרגשית לתוכה נולד.
הוא איננו גורל סגור, אבל הוא כן מספק מפה חשובה של דפוסים, ציפיות ומקומות שבהם אנחנו נלחמים, מתאמצים או מוותרים.
כאשר מגיע מטופל לקליניקה (השימוש בלשון זכר לצורך הנוחות בלבד), אחת השאלות הראשונות שאתייחס אליהן היא מיקומו במערך המשפחתי.
אבדוק מה סדר הילדים במשפחה, מי גדול ממנו, מי קטן ממנו, ומה המרווחים ביניהם.
בנוסף, חשוב לי להבין מה הייתה האווירה המשפחתית שבה גדל עד גיל חמש: האם היה חום? לחץ? מתח? שמחה? כאוס?
אשאל גם על דרכי החינוך של ההורים – האם הן היו נוקשות, מתירניות, ביקורתיות, מגוננות או משתנות לפי מצב הרוח.
אני מתעניינת גם בהורים עצמם: מה סגנון החיים של כל אחד מהם, איך נראתה הזוגיות ביניהם, ומה היה טיב הקשר של הילד עם כל אחד מהם.
לבסוף, נבחן יחד את אחד הגורמים המשמעותיים ביותר – עד כמה הילד פיתח רגשי נחיתות, ועד כמה הוא פירש את עצמו כנחות ביחס לאחרים.
השאלות הללו עוזרות למטפל לדמיין ולהבין את העולם שבו נולד הילד בחמש השנים הראשונות לחייו. זהו פרק הזמן שבו מתגבשים אמונות יסוד על "מי אני", "מה אני שווה" ו"מה עלי לעשות כדי לזכות באהבה ובתשומת לב". הילד רואה, מרגיש ומפרש את מה שקורה סביבו: איך מתייחסים לאחים שלו, מי זוכה לצחוק, מי לקבלת מחמאות, מי לנזיפות ומי לדאגה מיוחדת. הוא מסיק מכך מסקנות על המקום המיוחד שלו בעולם, ומפתח תפקיד מגובש למדי כבר בגיל צעיר מאוד. שיטת אדלר מעניקה לנו שפה ותבנית להבנת המערך הזה. היא אינה שיפוטית, אלא מזמינה הסתקרנות: איך אני, מתוך המקום הספציפי שלי במשפחה, למדתי מי מותר לי להיות – ומי אסור לי.
כאשר מדובר בילד בכור, שבהתחלה הוא גם היחיד, ולעיתים אף הנכד הראשון, ההסתברות גבוהה שהוא יזכה לזרקור של תשומת לב.
ההורים, המשפחה הקרובה ולעיתים גם הרחוקה מתרגשים מכל תנועה, מהמילה הראשונה ומכל הישג קטן.
סביב השולחן נשמעות הערות בסגנון: "אתה יודע מה הוא אמר היום? הוא אמר שהשמש זורחת בשמיים".
הילד שומע, מרגיש וסופג, ומכאן עשוי להסיק: "אני מאוד חשוב, כל מה שאני עושה נורא מעניין, כולם שמים לב אליי".
הבכור לומד לצפות לתשומת הלב הזו גם מחוץ למשפחה – בגן, בבית הספר, בחברה.
לעיתים, כדי לשמור על המקום המיוחד הזה, הוא מפתח קונפורמיות גבוהה: "אני אהיה ילד טוב, אחראי, חכם, אעשה שיעורים, אצליח, אעמוד בסטנדרטים שההורים מציבים".
גם כאשר הוא מפתח חוצפה, היא לעיתים "מאושרת" על ידי ההורים שרוצים ילד צבר, בטוח בעצמו, דומיננטי.
כך נוצרת דמות של בכור ש"מחזיק את העולם", זה שמקבל המון אחריות והמון ציפיות, ולעיתים גם מרגיש שאסור לו לקרוס.
במשפחה שיש בה יותר מילד אחד, הבכור חווה בשלב מסוים את ההצטרפות של אח או אחות.
מבחינתו, זה הרגע שבו הזרקור מתחלק – ולעיתים גם נחווה כחוויה של "מאבדים אותי".
החוויה הרגשית יכולה להיות: "לוקחים לי את המקום", "כבר לא מתפעלים ממני", "אני צריך להזכיר כל הזמן – אני הייתי ראשון".
המסר הפנימי עשוי להוביל לעלייה בצורך בשליטה ובהוכחת עליונות.
בקליניקה אנחנו פוגשים לא פעם מטופלים ומטופלות שבבגרותם עובדים קשה כדי להוכיח לעצמם ולעולם שהם "מספר אחת".
גם אם בחייהם הבוגרים הם כבר תפסו מקום מכובד, עדיין חשוב להם מאוד להישאר בראש – בעבודה, בזוגיות, מול האחים.
כאשר הבכור גם מפונק – רגיל לקבל במהירות את מה שהוא מבקש – הכניסה של תינוק חדש למשפחה עלולה להיות מאתגרת עוד יותר.
לא לימדו אותו לדחות סיפוקים, וכעת עליו לחלוק תשומת לב – מה שעשוי להוביל לטענות, למרמור, ובעיקר כלפי אמא.
הילד השני במערך המשפחתי נכנס לסיפור שכבר התחיל לפניו.
יש מישהו שקדם לו, שהוא תמיד "לפניו" בריצה, בידע, בהישגים ובניסיון.
החוויה הפנימית שלו עשויה להיות: "יש פה מישהו שאני לא יכול לנצח".
כאשר הטריטוריות המשמעותיות הן "להיות הילד הטוב", "החכם", "החרוץ" או "המצטיין בספורט" – הבכור כבר תפס חלק מהן, ולעיתים את כולן.
כל ילד רוצה להיות מיוחד, להרגיש משמעותי בתור עצמו, לא רק "האח של".
לכן הילד השני מסתכל על אחיו ורואה היכן הטריטוריות תפוסות, ואז, כמעט באופן טבעי, מחפש לעצמו טריטוריות אחרות, פנויות.
כאשר שואלים הורים על הילדים, נשמע לא פעם תגובה כמו: "הראשון – נהדר, מצוין, אבל קצת מופנם ואין לו הרבה חברים. השני – אי אפשר לעמוד בפניו, כל כך חמוד".
הראשון לא צריך להיות "חמוד" – מתפעלים ממנו מעצם קיומו; השני לעומתו מחפש בחוץ את קהל המעריצים שלו, מפתח קסם אישי, חוש הומור או חברותיות גבוהה.
עם השנים מתפתח אצל ילדים שניים לא פעם נושא של מוסר וצדק.
המושגים "הוגן", "לא הוגן", "למה לו כן ולי לא", הופכים להיות חלק משמעותי מהחיים הפנימיים שלהם.
מוסר וצדק יכולים לקבל צבעים שונים:
ילד אחד ייקח זאת לתחושת קיפוח קבועה – "מקפחים אותי, לא מתייחסים אליי כמו שצריך".
ילדה אחרת תאמץ את משבצת "הילדה הכי טובה", זו שמצליחה לעמוד בכל הכללים, ולעיתים גם מחזיקה בעליון מוסרי כלפי אחרים.
כך נולדים משפטים כמו: "אני לעולם לא הייתי עושה ככה!", או ביקורת מתמשכת על התנהגות של אחרים – "הם לא בסדר".
גם נטייה להיעלב בקלות יכולה להיות קשורה לתחושת הצדק: העלבון מחזיק בתוכו האשמה, אך גם תחושת עליונות מוסרית, של "אני הצודק/ת והם הפוגעים".
הילד השלישי במשפחה עשוי לתפוס בתפיסה העצמית שלו את המקום של "התינוק".
במקרים הטובים הוא קוטף קצת מכל אחד מהאחים: מהאחד את האחריות, מהשני את החמידות או החברותיות.
יש גם מצבים שבהם ההורים, פשוט מעומס החיים והניסיון שצברו, מעניקים לו פחות תשומת לב ישירה.
דווקא אז, באופן פרדוקסלי, הילד השלישי עשוי לצאת הכי עצמאי, הכי יוזמתי ועם תחושת מסוגלות גבוהה.
כאשר מרווח השנים גדול – לדוגמה, ילד שני שמגיע חמש שנים אחרי הקודם – הוא יכול להחזיק מאפיינים גם של "קטן" וגם של "יחיד".
הוא זוכה ליחס מיוחד מצד אחים גדולים, אך גם מתנסה בחופש יחסי כשהם כבר עסוקים בענייניהם.
האמירה האדלריאנית "אם הקטן היה קטן 5 שנים" מתארת בדיוק את המקום הזה – שילוב בין חמידות, חברותיות ותחושת ייחוד.
זהו שילוב שיכול לייצר אדם מאוד משאבוני, אבל גם אחד שצריך ללמוד להציב גבולות ולזכור שהוא לא תמיד "המיוחד".
המשמעות שאני נותנת בטיפול למיקום במערך המשפחתי היא רחבה מאוד.
המקום שלנו במשפחה המקורית משליך על הדרך שבה אנו מתפקדים בזוגיות, בעבודה, כאבות ואימהות, ובכל סביבה חברתית אחרת.
בכור עשוי למצוא את עצמו שוב ושוב בעמדות הנהגה, אחריות ושליטה – גם כשהוא עייף מזה.
ילד שני עלול להמשיך לחפש צדק, להשוות את עצמו לאחרים ולהרגיש קיפוח או מרד נסתר.
ילד שלישי, או צעיר, לעיתים ממשיך להזדקק לתשומת לב מיוחדת או לפטורים, גם כשהוא כבר מבוגר.
ההבנה הזו, בתוך תהליך טיפולי, מאפשרת למטופל לראות שהדפוסים שלו אינם "פגום בי" אלא בחירה (בלתי מודעת) שעשה בתוך תנאי חיים מסוימים.
ברגע שיש הבנה וחמלה, ניתן להתחיל לבחור מחדש: מה אני רוצה לשמר, ועל מה הגיע הזמן לוותר.
ההתבוננות במיקום שלנו במערך המשפחתי איננה באה להאשים הורים, אחים או את עצמנו.
היא באה להרחיב את המבט ולהבין את הסיפור המוקדם שהוביל לתחושת הערך ולדפוסי היחסים שלנו היום.
כשאנחנו מבינים את ה"מדוע" מאחורי התחושות, הבחירות והתגובות שלנו, מתפנה מקום לבחור כיצד להתנהל מעכשיו.
לא חייבים להישאר כל החיים "הבכור האחראי מדי", "האמצעי הנעלב" או "הקטן שמצפים שיפנקו אותו".
הידע האדלריאני על המערך המשפחתי הוא כלי עדין אך עוצמתי.
הוא מזמין אותנו לשאול: מתוך המקום שממנו באתי – מי אני רוצה להיות עכשיו, בחיים שבחרתי ליצור לעצמי?
התגובה תפורסם לאחר אישור
הפרעה אובססיבית (OCD) אצל ילדים ומתבגרים יכולה להשתלט על חיי היומיום של כל המשפחה, במיוחד כשהורה נגרר לתוך טקסים אובססיביים. במאמר נבין מהי OCD, איך היא נראית אצל מתבגרים, ואילו דרכי טיפול קיימות
מה קורה לילדים שמקבלים הכול בלי גבולות, ולמה דווקא המילה "לא" יכולה להציל להם את הביטחון והעתיד? על הורות אוהבת שלא מפחדת להציב כללים.
איך כהורים אפשר להישאר יציבים רגשית גם כשיש משבר בבית, בעבודה או עם המתבגרים – וללמד את הילדים חוסן נפשי דרך הדוגמה האישית שלנו? במאמר תגלו מהו חוסן נפשי, איך מזהים אותו ואילו צעדים יומיומיים קטנים יכולים לחזק אתכם ואת המשפחה כולה.
