מה הזיכרון מגלה על הקונפליקט הפנימי

דרך הזיכרון ואופן הצגתו היה אפשר להבין דפוס משמעותי בחייה של איילת. הניצוץ בעיניה בזמן שסיפרה עליו העיד על קשר עמוק בין חוויית הילדות לבין הבחירות (או אי־הבחירות) בחייה הבוגרים.
הימנעות מהחלטה הפכה לאסטרטגיית התמודדות: כל עוד איילת לא מחליטה מה ללמוד או באיזה מקצוע לבחור, היא גם לא צריכה להתמודד עם ביקורת מהוריה. אלא שהדרך הזו, שנועדה להגן עליה, פוגעת בה גם רגשית וגם תעסוקתית, ומשאירה אותה במקום תקוע.
בהמשך הטיפול עבדנו בעדינות, דרך שאלות וסקרנות משותפת, על היכולת שלה להתחבר לרצונות שלה עצמה, להכיר בהם ולהיות שלמה איתם – גם כשהם לא תואמים את ציפיות הסביבה.
לאורך התהליך, איילת רשמה את עצמה ללימודים להכשרת מורות למחול, מצאה תחום עיסוק שמביא לה סיפוק ורווחה נפשית, ובהמשך הוריה הבינו שעדיף שתלך בדרך שמתאימה לה באמת מאשר תישאר בעבודות מזדמנות ללא תחושת משמעות.

זיכרונות מוקדמים כהשתקפות התמודדות בהווה

לא במקרה דווקא הזיכרון הזה, מתוך אלפי חוויות חיים, עלה במהלך הטיפול. אנחנו נוטים לזכור זיכרונות מסוימים – לא בהכרח "הכי חשובים" מבחינה אובייקטיבית, אלא אלה שמבטאים משהו עמוק על מי שאנחנו היום.
כשאדם מספר זיכרון Childhood, הוא לא בודק "מה היה באמת" אלא משחזר חוויה: מראות, רצף אירועים, מחשבות, תחושות הגוף, ריחות ואפילו טעם. החוויה החזקה הזו מעוררת רגשות רבים, ולכן הזיכרון הוא בהכרח סובייקטיבי – הוא הסיפור שלי, כפי שאני חווה אותו.
בטיפול האדלריאני אין חשיבות לשאלה אם האירוע התרחש בדיוק כפי שמתואר. אין "תיקון" של הפרטים ההיסטוריים. מה שחשוב הוא מה המטופל בוחר להביא ברגע מסוים, ואיך הוא בוחר לספר את הסיפור הזה. משם אפשר ללמוד המון על חייו ורגשותיו כיום.
המטרה הטיפולית בעבודה עם זיכרונות ילדות מוקדמים היא לחשוף את הרקע הפסיכולוגי של המטופל – את תפיסת העולם שלו, את התקוות והפחדים, את מה שהוא שואף להשיג בעתיד ביחס לבעיה שמעסיקה אותו בהווה. הזיכרון הופך למטאפורה לחייו.

"זה הסיפור של החיים שלי" – אדלר וזיכרונות מוקדמים

לפי הפסיכולוגיה האינדיווידואלית של אלפרד אדלר (1931–1980), החשיבות של זיכרונות ילדות מוקדמים אינה היסטורית אלא השלכתית. אדלר הדגיש שהשאלה המעניינת היא לא "מה בדיוק קרה", אלא "מדוע דווקא את זה אני זוכר".
לדבריו, דווקא זיכרונות של אירועים שנראים לכאורה קטנים או יומיומיים עשויים להיות בעלי כוח השלכתי גדול מאוד – לפעמים אפילו יותר מאירועים דרמטיים או טראומטיים, שכן אילו אירועים כאלה היו קורים לרבים, סביר שגם הם היו זוכרים אותם.
אדלר ראה בזיכרון הילדות הראשון מבחינה כרונולוגית נקודת פתיחה של האוטוביוגרפיה האישית. כאילו האדם אומר דרכו: "זה הסיפור של החיים שלי".

מה אפשר לגלות בזיכרונות ילדות מוקדמים?

בזיכרונות ילדות מוקדמים ניתן לזהות לא רק כאב וקושי, אלא גם כוחות, משאבים ואסטרטגיות התמודדות. הזיכרון משמש מעין חלון אל "סגנון החיים" של האדם – האופן שבו הוא תופס את עצמו, את האחרים ואת העולם.
בתהליך הטיפולי, זיכרונות אלה עולים לעיתים באופן ספונטני כחלק מהרצף האסוציאטיבי של המטופל, ולעיתים המטפל האדלריאני מזמין את המטופל באופן יזום "לחזור לרגע לפני גיל עשר", להתבונן בנופי ילדותו ולהעלות זיכרון חד־פעמי – אירוע מסוים, לא משהו שחזר על עצמו שוב ושוב.
העבודה הטיפולית אינה מתמקדת ב"משמעות אחת נכונה" לזיכרון, אלא במספר משמעויות אפשריות – ובעיקר אלו שרלוונטיות לחוויית החיים של המטופל היום. גם בבחירה מה לשקף למטופל ובאיזה שלב, עיקרון הרלוונטיות הוא מרכזי, משום שהמידע שניתן להפיק מזיכרון אחד עשיר ומורכב מאוד.

סגנון חיים – מי אני בעולם הזה?

ניתוח זיכרונות ילדות מוקדמים הוא אומנות פענוח הקשר בין פרט בסיפור לבין מה שהוא מייצג לגבי סגנון החיים של האדם. סגנון חיים כולל, בין השאר:
מי אני וכיצד אני חווה את עצמי.
מה הם החיים, איך נראה העולם והאם הוא מקום בטוח או מאיים.
מי אני "צריך" להיות או מה עליי לעשות כדי למצוא מקום בעולם ולהרגיש שייך, ראוי ומוערך.
מי הם האחרים – נשים, גברים, דמויות סמכות, אחים, חברים.
איך "נכון" להתמודד עם מצבים, ממה צריך לחשוש, ממה להיזהר.
ואיך, בעיניי, החיים היו אמורים להיות – ומה הפער בין זה לבין המציאות.

זיכרונות כטכניקה השלכתית בטיפול רגשי

בפסיכותרפיה, רוב המידע על עולמו הפנימי של המטופל מגיע מדיווח עצמי. טכניקות השלכתיות, כמו עבודה עם זיכרונות ילדות מוקדמים, מאפשרות להאיר גם היבטים לא מודעים וגם כאלה שהמטופל מעדיף לא לחשוף באופן ישיר.
מטופלים רבים אינם מעלים בדעתם שסיפור קצר מהילדות יכול לחשוף דפוסים עמוקים של סגנון חיים. כשהם "מגלים" את מכרה הזהב הטמון בזיכרונות שלהם, ואם יש אצלם נכונות לשיתוף פעולה בטיפול, הם נוטים להיזכר בעוד ועוד תקריות ולהשתתף באופן פעיל בניתוח.

לשחזר – וגם לשנות: טכניקת עבודה עם הזיכרון

אחת הטכניקות הטיפוליות היא שחזור זיכרון, תוך הזמנת המטופל לדמיין שינוי מסוים בו – מבלי לשנות או לבטל אירועים אובייקטיביים.
השינויים שהמטופל מציע מעידים על גישתו לחיים ועל הדרך שבה הוא היה רוצה לפעול כיום. לעיתים קרובות, השינוי שהמטופל "מכניס" לזיכרון שונה מאוד מזה שהמטפל היה מציע – וזה יכול לחשוף גם שאיפות מוגזמות או פנטזיות ריפוי של המטפל עצמו.
כדי לשמור על כבודו של המטופל ועל סובייקטיביות החוויה שלו, המטפל האדלריאני לא יאמר: "זה מה שהזיכרון הזה אומר", אלא ישאל: "האם יכול להיות ש...?". למשל, במקום לקבוע: "הזיכרון הזה מראה שכל שינוי הוא איום עבורך", יישאל: "האם יכול להיות שכאשר את מרגישה סכנה, התגובה האוטומטית שלך היא 'להתחבא מתחת למיטה'? ומה בשבילך היום 'להתחבא מתחת למיטה'?".
כך הופך הזיכרון למרחב עבודה משותף, שבו גם המטפל וגם המטופל מסקרנים, בודקים אפשרויות, מחדדים, מעדכנים ועוזרים יחד להרחיב את תפיסת העולם ואת מרחב הבחירה של המטופל.

מרחב טיפול שמכבד את החוויה הייחודית

הפסיכולוגיה האינדיווידואלית מכבדת את החוויה הייחודית והמורכבת של כל אדם, ואינה שואפת "ליישר קו" עם נורמה חיצונית. המטרה היא לבנות תפיסת עולם גמישה יותר, שתאפשר פחות סבל, יותר חופש פנימי, קשרים בריאים יותר ותחושה רחבה יותר של הגשמה עצמית.
עבודה עם זיכרונות ילדות מוקדמים היא אחת הדרכים העדינות, העמוקות והיצירתיות לעשות זאת. דרך הסיפור של פעם מתבהר לאיטו הסיפור של היום – ונפתחת האפשרות לכתוב פרק חדש בחיים, מודע, בחירי ומדויק יותר.