לחיות בלי גבולות – כמו בית בלי קירות

ילד כמו אור מסתובב בעולם בתחושת חוסר ביטחון עמוקה. מבחוץ הוא נראה שולט, "עושה מה שבא לו", אבל בפנים אין לו באמת על מי להישען.
הוא זה שמנהל את ההורים, במקום שההורים ינהיגו אותו. הוא מחליט, לוחץ, קובע – אבל אין שם דמות יציבה, שאומרת לו: "כאן עובר הקו".
בתפיסה האדלריאנית, ילד שגדל ללא גבולות דומה לאדם שחי בבית בלי קירות. לכאורה יש המון חופש, אבל אין הגנה, אין תחושה של פנים וחוץ, אין ביטחון.
גבולות וכללים אינם עונש. הם מעניקים יציבות, וודאות וביטחון. הם מגדירים לילד מה מותר, מה אסור, ומה תחום האחריות שלו. בתוך המסגרת הזו הילד יכול לנוע בחופשיות, לנסות, לטעות וללמוד.

למה "לא" זה לא דבר רע – אלא מתנה

בהדרכת הורים, אנחנו עובדים הרבה על היכולת של ההורים לשים רגע בצד את הצרכים והפחדים האישיים שלהם, ולהתבונן במה שהילד באמת צריך.
כאשר הורה אומר "לא" מתוך מקום ברור, שקט ועקבי – הוא בעצם מעניק לילד מתנה. הוא אומר לו: יש מבוגר אחראי בבית, יש חוקים, ויש על מי לסמוך.
גבולות ברורים מאפשרים לילד:
לפתח תחושת אחריות אישית
לבנות דימוי עצמי חיובי – לא רק לפי מה שהוא "מקבל"
ללמוד להתמודד עם תסכולים, ולגלות שהוא שורד אותם
אם לא נחנך את ילדינו לאחריות ולכיבוד כללים, מדוע שיגיעו בזמן לבית הספר, לצבא או למקום העבודה בעתיד?

"מדיניות החלונות השבורים" – כשהכול מתחיל מדבר קטן

ראש עיריית ניו יורק לשעבר, רודולף ג'וליאני, הטביע את המושג "מדיניות החלונות השבורים". הוא הורה להתייחס במלוא החומרה לכאורה לעבירה קטנה – כמו ניפוץ חלון – מתוך הבנה שזה הצעד הראשון בדרך לעבירות חמורות יותר.
ואכן, בתוך זמן לא רב, ניו יורק – שהייתה עיר אלימה ומסוכנת – הפכה לעיר הרבה יותר נעימה ובטוחה. לא מפני שהפסיקו פשעים גדולים בן לילה, אלא כי התחילו לקחת ברצינות את "ההתחלה הקטנה".
בכל הקשור להצבת גבולות, אני אוהבת להשתמש גם בדימוי של סדק בסכר. אם מתעלמים מהסדק, נותנים למים לזלוג ולעבור, הוא רק מתרחב. בסוף הסכר נפרץ, והכול שוטף ומציף.
כך גם בבית ובכיתה: הורה שלא אוכף את החוקים, או מורה ש"מתגמש" שוב ושוב עם הכללים, מאפשר לסדקים להתרחב. בהתחלה זה נראה קטן, אבל לאט לאט נוצר אובדן שליטה.

איך גיא למד להציב גבולות – ומה השתנה בבית

במהלך הפגישות שלנו גיא קיבל כלים שעזרו לו להפריד בין הילד שהיה לבין ההורה שהוא היום. הוא למד להבחין בין הרצון לפצות את עצמו לבין האחריות שלו כאבא.
הוא התחיל להציב גבולות וכללים ברורים, ולהתמיד בהם גם כשהיה קשה. הילדים, שהיו רגילים לקבל כמעט כל מה שרצו, כמובן לא שמחו. היו ויכוחים, ניסיונות לבדוק אותו, כעסים.
אבל גיא נשאר עקבי. הוא למד לומר: "אני מבין שאתה רוצה, אבל כרגע זה לא קורה", ולא להתקפל מול האיומים או מניפולציות. בהדרגה השתנה משהו באווירה בבית – פחות כאוס, פחות מאבקים יומיומיים.
גם בבית הספר ראו שינוי. אור אמנם לא הפך "ילד-מלאך", אבל התחיל לאחר פחות, לכבד יותר את המורים ואת המסגרת. לאט לאט נבנתה תחושת ביטחון חדשה: יש חוקים, והם לא משתנים כל רגע.

כשהמדינה מתנהגת כמו הורה בלי גבולות

אם נחזור למציאות הציבורית שלנו, קל לראות את הדמיון. כש"ההורים" של המדינה – המנהיגים וקובעי המדיניות – משנים את דעתם חדשות לבקרים, נותנים הוראה ובמהרה מבטלים אותה, אנחנו כחברה מרגישים בדיוק כמו ילד שחי בלי גבולות.
אין כללים ברורים, אין עקביות, אין תחושה שמישהו יודע לאן הולכים. במצב כזה, טבעי מאוד ש"הילדים" – כלומר, האזרחים – יתחילו "להתפרע": להפגין, להרים קול, לדחוף גבולות.

מה הילדים צריכים – ומה גם אנחנו צריכים

בסופו של דבר, ילדים זקוקים להורה שיודע את דרכו, מאמין בה, עומד על דעתו ומציב גבולות וכללים ברורים ועקביים. לא הורה קשוח וחסר רגש, אלא הורה שמסוגל להחזיק גם את האהבה וגם את ה"לא".
באותה מידה, אנחנו זקוקים לדמויות הנהגה שמספקות דוגמה אישית, תחושת ביטחון וכללי התנהלות ברורים והגיוניים. כשיש גבולות צודקים ועקביים, הביטחון האישי והחברתי מתחזק, והחיים מרגישים יציבים הרבה יותר.
המסר המרכזי הוא זה: גבולות אינם נגד הילד – הם עבורו. ילד שגדל בתוך מסגרת ברורה, עם הורה שמחזיק את הגבולות מתוך אהבה, יגדל להיות מבוגר עצמאי, אחראי ובטוח יותר בעצמו ובדרכו.