טוען...
טוען...
הילד או הילדה רומזים שיש להם “סוד” ואתם לא בטוחים איך להגיב? המאמר הזה יעזור לכם להבין מה עובר על מתבגרים בדרך ליציאה מהארון, ואיך כהורים אפשר להיות להם עוגן של אהבה, ביטחון וקבלה במקום מקור לפחד ולבושה.
גיל ההתבגרות הוא ממילא תקופה סוערת: הגוף משתנה, הנפש מחפשת זהות, והמתבגר בודק גבולות בדרך אל העצמאות. בתוך כל זה, יש בני נוער שחווים בלבול עמוק סביב הזהות המינית שלהם.
עבורם, ההתלבטות אם הם הומואים, לסביות, ביסקסואלים או טרנסג’נדרים אינה “עוד שאלה”, אלא משהו שיכול לטלטל את כל עולמם. לצד הפחד מתגובת ההורים והחברים, הם סוחבים לעיתים תחושת בדידות גדולה וסוד כבד.
בסיום סדנה על מיניות בריאה בתיכון במרכז הארץ, ניגש אלי סהר (שם בדוי), נער בכיתה י’, וביקש לשוחח איתי בארבע עיניים. כבר בשפת הגוף שלו ראיתי את המבוכה ואת המאמץ להתגבר על הפחד. נכנסנו לפינה שקטה בחדר היועצת.
כשהזמנתי אותו לספר מה מטריד אותו, הוא שיתף שמהגיל הרך הרגיש שונה, מעולם לא סיפר על כך לאיש, וככל שהוא מתבגר הוא חושש יותר ויותר שהוא הומו. הוא אמר בפירוש: “אם זה נכון, אבא שלי יקרוס, אימא אולי תבין, אבל לו ייחרב העולם”.
סהר פחד לשתף גם את חבריו, היה בטוח שיצחקו עליו וילעגו לו. הדגשתי בפניו כמה קשה להחזיק סוד לבד, ואמרתי שהסוד הולך וגדל בתוכנו כל עוד הוא לא נאמר. לפעמים, אחרי שיתוף, מרגישים הקלה ורואים שהשד לא נורא כפי שדמיינו. הצעתי לערב את היועצת, אולם סהר עדיין לא היה מוכן לכך.
החלטתי ללוות את סהר בטיפול פרטני, כדי שיעבור תהליך של קבלה עצמית ויבין שנטייה מינית שונה אינה הופכת אותו לפגום. מאוחר יותר עבדנו יחד גם על השלב הבא - איך, מתי ובאיזו צורה לשתף את הוריו, ואיך להתמודד עם הפחד מדחייה.
בשלב מסוים יזמתי פגישה משותפת עם ההורים. גם עבורם זו לא הייתה בשורה פשוטה. הם עברו דרך של בלבול, צער ופחד מהעתיד, אך בתהליך מודרך הצליחו להבין את משמעות הדבר עבור בנם ולהחליט שהם נשארים לצדו, תומכים ומקבלים.
הסיפור של סהר מלווה אותי עד היום, והוא ממחיש עד כמה יציאה מהארון היא תהליך משפחתי, לא רק אישי.
מחקרים מראים שכחלק ניכר מהאוכלוסייה בעולם שייך לקהילה הלהטב”ית: הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג’נדרים. כיום רוב החוקרים מסכימים שמדובר בנטייה מולדת, ולא בבחירה רגעית או “השפעה חברתית”.
לעיתים נראה שבאותה משפחה יש כמה בני משפחה בעלי אותה נטייה מינית, מה שמחזק את ההבנה שמדובר גם ברכיב גנטי. כמו שלא בוחרים צבע עיניים או צבע שיער, כך לא בוחרים נטייה מינית. היא חלק מהאדם, מהלידה.
כשהורים מפנימים שהנטייה המינית אינה אופנה חולפת, אלא חלק מהמבנה הפנימי של הילד, קל יותר לעבור מהתנגדות או פחד - אל מקום של קבלה, הבנה וליווי.
המשנה אומרת: “חביב אדם שנולד בצלם”. כולנו נולדנו בצלם אלוהים, ולכן כולנו ראויים לאהבה, כבוד ושייכות. זה נכון גם לגבי בני נוער להטב”ים, שמבקשים דבר אחד בסיסי: להרגיש שאפשר לאהוב אותם בדיוק כפי שהם.
כאשר הורה מבין שהבן או הבת לא “בחרו” בנטייה המינית שלהם, אלא נולדו איתה, הכעס והאשמה מפנים מקום לדאגה אמיתית: איך אני עוזר לילד שלי לחיות חיים מלאים, בטוחים ומשמעותיים בתוך החברה שבה הוא חי.
המשפחה היא המעגל הראשון שמעניק תחושת בית. כאשר יציאה מהארון מתקבלת בבית באהבה, גם אם לא תמיד בלי כאב, ההשפעה החיובית על המתבגר אדירה. לעומת זאת, דחייה או התעלמות עלולות להגביר מצוקה, בדידות וחרדה.
הורים רבים מצליחים, לאחר ההלם הראשוני, להיכנס לעמדה תומכת ומקבלת. הם שואלים שאלות, לומדים, שומעים מה עובר על הילד ומחפשים יחד דרכים להתמודד מול חברה שלא תמיד מקבלת.
הורים אחרים זקוקים ליותר זמן ולעיתים גם להדרכת הורים או טיפול רגשי, כדי לעבד רגשות של צער, אובדן התמונה שדמיינו לילד, או פחד מ”מה יגידו”. עולה גם דאגה מעשית: האם תהיה לו זוגיות? האם יביא ילדים? איך תתייחס אליו המשפחה המורחבת?
רמת התקשורת שיש במשפחה לפני יציאה מהארון תשפיע מאוד על תהליך העיבוד. במשפחות שבהן רגילים לשתף רגשות וקושי, קל יותר להסתגל לשינוי. אך גם במשפחות שבהן פחות מדברים, ניתן ללמוד, בעזרת ליווי מקצועי, כיצד לייצר שיח חדש ומכיל.
בשנים האחרונות החברה הישראלית נעשתה מקבלת ופתוחה יותר כלפי אנשי הקהילה הלהטב”ית. יש יותר ייצוג במדיה, יותר שיח ציבורי, ויותר מודלים חיוביים של משפחות חד-מיניות.
עם זאת, עדיין לא מדובר בשוויון מלא. ישנם חוקים, נורמות חברתיות ועמדות שמקשות על בני ובנות הקהילה לחיות תחושה מלאה של שוויון. בני נוער להטב”ים עדיין עלולים להיתקל בלעג, דחייה או אלימות, במיוחד במקומות שבהם אין מספיק מודעות.
דווקא בגלל זה, תפקיד ההורים נעשה חשוב עוד יותר. הבית יכול להיות המקום שבו הילד נושם לרווחה, יודע שיש לו עורף תומך, שגם אם בחוץ לא תמיד קל - בפנים הוא אהוב כפי שהוא.
כאשר ילד או ילדה יוצאים מהארון, הם לעיתים כבר עברו תהליך ארוך של התלבטות ופחד. עבורם, הרגע שבו הם אומרים את המילים בקול רם הוא רגע אמיץ מאוד.
כמה דברים שיכולים לעזור כהורה:
נסו להקשיב עד הסוף. לשאול בעדינות: “איך אתה מרגיש עם זה?”, “מתי התחלת להבין?”, “עם מי כבר שיתפת?”. גם אם אתם מבולבלים או כואבים, תנו לילד לדעת שאתם קודם כל איתו.
המתבגר זקוק לשמוע שהוא אהוב ושום דבר לא “מקלקל” את האהבה שלכם אליו. במקביל, מותר גם לכם לחוות בלבול ופחד. אפשר לדבר על זה, אך חשוב לעשות זאת בזהירות, לא על חשבונו ולא תוך האשמה. אם קשה לכם, פנו להדרכת הורים.
מומלץ לקרוא, לשמוע הרצאות, לפנות לאנשי מקצוע ולהכיר הורים אחרים שעברו תהליך דומה. ידע מוריד חרדה. ככל שתבינו יותר על זהות מינית, על הקהילה הלהטב”ית ועל ההתמודדות של בני נוער, כך תוכלו לתמוך טוב יותר בילד שלכם.
לעיתים שיחה עם איש מקצוע - עבור הילד, עבורכם כהורים או יחד - יכולה לעשות סדר ברגשות, לפרק פחדים ולהדגיש את מקומכם כהורים תומכים. הדרכת הורים או טיפול משפחתי יכולים להיות מרחב בטוח לשאול הכל.
יציאה מהארון היא לא רגע חד פעמי, אלא תהליך. זהו מסע של המתבגר לעצמו, אך גם מסע של המשפחה כולה. ככל שההורים מצליחים להישאר נוכחים, סקרנים ואוהבים, כך עולה הסיכוי שהילד יחווה את זהותו המינית לא כמקור לבושה, אלא כחלק אינטגרלי מהאדם שהוא.
המסר החשוב ביותר עבור ילד שיוצא מהארון הוא פשוט: אתה נשאר הבן שלנו, את נשארת הבת שלנו, ואנחנו כאן בשבילכם. משם אפשר להמשיך יחד, צעד אחר צעד, אל חיים שיש בהם מקום, שייכות ואהבה.
התגובה תפורסם לאחר אישור
איך זה להיות הבכור, האמצעי או הקטן - ואיך זה ממשיך לנהל לנו את הזוגיות, העבודה והביטחון העצמי? במאמר נגלה איך המיקום במערך המשפחתי מעצב את האישיות, ואיך אפשר להפוך את הדפוסים האלה לכוח.
זיכרונות ילדות לכאורה תמימים - משחק בחצר, רגע עם הורה, משפט קטן שנאמר - יכולים לחשוף קונפליקטים עמוקים, אמונות על עצמנו ודפוסי התמודדות שמנהלים לנו את החיים הבוגרים. במאמר נגלה איך מטפלים אדלריאניים משתמשים בזיכרונות האלה כדי לעזור למטופלים לבחור מחדש: פחות לרצות אחרים, יותר לחיות חיים שמתאימים להם.
הפרעה אובססיבית (OCD) אצל ילדים ומתבגרים יכולה להשתלט על חיי היומיום של כל המשפחה, במיוחד כשהורה נגרר לתוך טקסים אובססיביים. במאמר נבין מהי OCD, איך היא נראית אצל מתבגרים, ואילו דרכי טיפול קיימות
