טוען...
טוען...

איך אתם זוכרים את יום חלוקת התעודות בבית הספר שלכם?
רוב האנשים יכולים מיד להיזכר בתחושת ההתרגשות, המעורבבת עם ציפייה וחשש. מצד אחד רצון לראות איך המורים מעריכים אותנו, ומצד שני פחד מהמספרים שיופיעו בגיליון הציונים, מספרים שנדמה לנו שיקבעו מי אנחנו בעיני עצמנו, בעיני ההורים ובעיני החברים.
גם היום, כשהילדים שלכם חוזרים הביתה עם תעודה, עבורם זה רגע דומה: שילוב של גאווה, בושה, מתח, קנאה, הקלה או אכזבה. ומול כל זה, אתם.
תעודה היא צילום מצב רגעי, נקודה בזמן, שמשקפת את הישגי הילד כפי שהם נראים בעיני המורה.
הציון היבש יוצר תחושה של היררכיה, מי “טוב” יותר ומי “פחות”. אבל הוא בנוי מהרבה יותר מאינטליגנציה או יכולת לימודית נטו. לתוך הציון נכנסים גם סגנון האישיות של הילד, האישיות של המורה, איכות הקשר ביניהם, המצב החברתי בכיתה, מתחים בבית, לקויות למידה, הפרעת קשב ועוד.
כשמבינים את זה, אפשר לשים את התעודה בפרופורציה: חשוב להתייחס אליה, אבל לא להפוך אותה למדד יחיד לערך של הילד. קבלת תעודה היא מעמד משמעותי, אבל היא לא פסק דין על מי שהילד.
רוב הילדים מציצים בתעודה שלהם בחשש, גם אם היא טובה. כשציונים גבוהים מופיעים, הם כבר מקבלים מהם חיזוק ופידבק חיובי. הילדים שבאמת זקוקים לכם הם אלו שמתאכזבים מהתעודה, שמרגישים כישלון, בושה או עלבון.
כדאי שהתגובה שלכם תגיע כמה שיותר קרוב לרגע קבלת התעודה. הנשימה הראשונה שלהם בבית, המבט שלכם, הטון של הקול, השאלה הראשונה שתשאלו, כל אלו בונים חוויה שתיזכר איתם לאורך שנים.
כשילד חוזר עם תעודה מאכזבת, הרבה פעמים ההורה עסוק קודם כל בעצמו.
עולות מחשבות כמו: “מה זה אומר עלי כהורה?”, “איפה נכשלתי?”, “למה לא התעקשתי על מורה פרטי?”, “איך זה שילדים אחרים מצליחים יותר?”. יחד עם האשמה העצמית לפעמים מופיעה גם ביקורת כלפי הילד, “הוא לא מתאמץ מספיק”, “היא לא משקיעה”, “הוא פשוט עצלן”.
רגע לפני שאומרים משהו, חשוב לזכור: התעודה היא של הילד, לא של ההורה. היא לא ציון להורות שלכם, אלא איתות למצב שלו כיום.
המסר המרכזי שהילד זקוק לו הוא: “אתה חשוב לי, אתה אהוב, והערך שלך לא תלוי בציונים שלך”.
כדאי להשתמש במשפטים מעודדים ומחזקים, לדוגמה:
“אני מעריכה את המאמץ שהשקעת.”
“אני סומך עליך שתדע להשתפר איפה שצריך.”
“יש לך הרבה כישרונות מעבר למה שמופיע בתעודה.”
“במקצוע הזה הציון מצוין, ובאחר צריך להשקיע קצת יותר, נחשוב יחד איך עושים את זה.”
כך הילד מבין שיש עולם שלם של ערכים, יכולות ותכונות שלא נכנסים לגיליון הציונים. והוא לומד שההורים רואים אותו כמכלול, ולא רק כממוצע מספרי.
יש הורים שבוחרים לציין את יום התעודה בטקס קטן בבית, עוגה, חיבוק, ברכה על סיום השנה, בלי קשר למה שכתוב בגיליון. טקס כזה מעביר את המסר: קודם כל חוגגים את הדרך, רק אחר כך מסתכלים על התוצאות.
הערך העצמי של הילד לא אמור לעלות עם ציון 95 ולקרוס עם ציון 55. ילדים זקוקים לאהבה ולקבלה שאינה תלויה בהצלחה. דווקא כשיש פער בין החלום למציאות, כשהילד מתבונן בתעודה ומרגיש אכזבה, זו נקודת מבחן עבורכם כהורים.
באותם רגעים הוא זקוק לכם יותר מכל: לתמיכה, לחיבוק, למבט שלא שופט אותו. למשל, אפשר לומר:
“אני רואה שקשה לך עם התעודה הזו, זה באמת לא נעים. אנחנו נעבור את זה ביחד, וננסה להבין מה עוזר לך להתקדם.”
במשפט אחד הילד מקבל מסר כפול: הרגש שלו מובן ומקובל, והוא לא לבד בהתמודדות.
ענישה על תעודה או על כישלון במקצוע מסוים משדרת לילד: “האהבה והקבלה בבית תלויים בהישגים שלך”.
במקום ענישה, עדיף:
להביע אופטימיות וזהירות גם יחד.
להראות את הצדדים החיוביים בתעודה, גם אם הם קטנים.
לא להגזים, לא בהפחתה מערך התעודה ולא בדרמטיזציה שלה.
להסביר שהציונים הם נקודת פתיחה לשיחה, לא סיבה לייאוש.
המסר החשוב הוא שהישגים יכולים להשתנות עם השקעה, תרגול והתמדה. הילדים צריכים לשמוע מכם: “הציונים יכולים להשתפר, אנחנו פה כדי לעזור לחשוב איך”.
לפי הגישה שלי, אין ילד שלא רוצה להצליח ואין ילד שהוא “עצלן מבפנים”. יש ילדים שקשה להם. יש ילדים שלא מבינים, או שהאופן שבו הם לומדים שונה מהמקובל בכיתה.
כדאי לשאול יחד:
האם יש קושי בריכוז?
האם יש אפשרות ללקות למידה או הפרעת קשב שלא אובחנו?
האם הילד פנוי רגשית בכלל ללמידה, או שמעסיקות אותו דאגות אחרות?
לפעמים מאחורי ציונים נמוכים מסתתר סיפור כואב: קושי חברתי, הטרדה, פחד מדחייה, מריבה מתמשכת בין ההורים, חרדה מגירושין אפשריים. כשהלב מלא בפחד ובלבול, אין מקום לחומר הלימודי.
שיחה פתוחה, סקרנית ולא שיפוטית יכולה לחשוף הרבה יותר מהסבר על “לא הכנתי שיעורים”. כשאתם שואלים באמת כדי להבין, הילד מרגיש שמותר לו לשתף.
יש הורים שמציעים פרס כספי על כל ציון מעל 90. לכאורה זה מעודד, אבל בפועל זה יוצר בלבול.
כאשר נותנים כסף או מתנות על הישגים לימודיים, הילד יכול ללמוד ש”אני לומד בשביל השכר”. במקום לפתח תחושת גאווה פנימית על מאמץ, הוא מתמקד במה יקבל בסוף.
בטווח הארוך זה עלול ליצור ציפייה לעולם שמתגמל על כל מאמץ. אבל המציאות מורכבת יותר, לא תמיד מקבלים פרס על כל דבר טוב שעושים. תגמול חיצוני קבוע מחליש את היכולת לפעול מתוך מוטיבציה פנימית, מתוך סקרנות ורצון אישי.
הילד שלכם לא קיבל את התעודה בשבילכם, היא שייכת לו, ומשקפת את העבודה שלו, את הקצב שלו ואת הדרך שהוא עובר. תפקידכם הוא ללוות, לכוון, לתמוך, לא לשלם לו על עצם מי שהוא.
התעודה לא מספרת כלום על נדיבות, על טוב לב, על יכולת הכלה. היא לא מודדת את המקום החברתי החיובי של הילד, את היחס שלו לאחים, את הכבוד שהוא נותן לכם כהורים.
היא גם לא משקפת כישרונות בתחומים שלא נבחנים בבית הספר, ספורט, אומנות, מוזיקה, יזמות, חשיבה יצירתית, אחריות, יכולת הובלה. אלו מרכיבים קריטיים להצלחה בחיים, והם בדרך כלל לא מופיעים בשום שורה בגיליון הציונים.
גם אם התעודה מלאה ציונים נמוכים, זה לא אומר שהילד “אבוד” או שגורלו נחרץ. יש לא מעט בני נוער שפורחים דווקא אחרי הצבא, משלימים בגרויות, מוצאים תחום שמדליק אותם ומתפתחים בו.
כשילד מביא הביתה תעודה טובה, חשוב לשמוח איתו ולהתייחס להישג. אבל שימו לב למילים שאתם משתמשים בהן.
במקום לומר: “איזה נסיך אתה, אתה תותח”, עדיף לומר: “איזה כיף לראות שהמאמץ שלך השתלם”, “השקעת הרבה וזה ממש ניכר בתעודה”.
שבח שמתמקד ב”מי אתה” עלול ליצור חרדה: “אם לא אצליח בפעם הבאה, אהיה פחות נסיך?”. עידוד שמתמקד ב”מה עשית” מחזק תחושת מסוגלות: הילד לומד שאפשר להשפיע על התוצאה דרך העשייה שלו.
כך תעודת סוף השנה הופכת מכלי למדידת ערך, לכלי ללמידה על תהליך, מאמץ והתמדה.
כולנו נבחנים לאורך החיים, לא רק בבית הספר. כולנו מצליחים בתחומים מסוימים ונכשלים באחרים.
אולי כדאי רגע לשאול את עצמנו: איך היינו רוצים שיתייחסו אלינו כשאנחנו מקבלים “תעודה” לא טובה בעבודה, בזוגיות או בחיים? האם היינו רוצים לשמוע ביקורת, צעקות והשוואות, או חיבוק, הקשבה ומשפט שמזכיר לנו שאנחנו חשובים גם כשקשה?
כשהילד שלכם חוזר עם תעודה, זו הזדמנות להיות עבורו מה שהייתם רוצים שמישהו יהיה עבורכם: מקור של אהבה יציבה, אמונה, עידוד ותקווה.
התגובה תפורסם לאחר אישור

הפרעה אובססיבית (OCD) אצל ילדים ומתבגרים יכולה להשתלט על חיי היומיום של כל המשפחה, במיוחד כשהורה נגרר לתוך טקסים אובססיביים. במאמר נבין מהי OCD, איך היא נראית אצל מתבגרים, ואילו דרכי טיפול קיימות

מה קורה לילדים שמקבלים הכול בלי גבולות, ולמה דווקא המילה "לא" יכולה להציל להם את הביטחון והעתיד? על הורות אוהבת שלא מפחדת להציב כללים.

איך הופכים ילדים פחות מפונקים ויותר מתחשבים? במאמר הזה תגלו איך לפתח אצל הילדים אינטרס חברתי, אחריות ונתינה - בלי לוותר על אהבה, חום וקירבה.