מה עובר על ההורה מול תעודה “לא טובה”?

כשילד חוזר עם תעודה מאכזבת, הרבה פעמים ההורה עסוק קודם כל בעצמו.

עולות מחשבות כמו: “מה זה אומר עלי כהורה?”, “איפה נכשלתי?”, “למה לא התעקשתי על מורה פרטי?”, “איך זה שילדים אחרים מצליחים יותר?”. יחד עם האשמה העצמית לפעמים מופיעה גם ביקורת כלפי הילד, “הוא לא מתאמץ מספיק”, “היא לא משקיעה”, “הוא פשוט עצלן”.

רגע לפני שאומרים משהו, חשוב לזכור: התעודה היא של הילד, לא של ההורה. היא לא ציון להורות שלכם, אלא איתות למצב שלו כיום.

איך מגיבים לתעודה באופן שמעודד ולא שובר?

המסר המרכזי שהילד זקוק לו הוא: “אתה חשוב לי, אתה אהוב, והערך שלך לא תלוי בציונים שלך”.

כדאי להשתמש במשפטים מעודדים ומחזקים, לדוגמה:
“אני מעריכה את המאמץ שהשקעת.”
“אני סומך עליך שתדע להשתפר איפה שצריך.”
“יש לך הרבה כישרונות מעבר למה שמופיע בתעודה.”
“במקצוע הזה הציון מצוין, ובאחר צריך להשקיע קצת יותר, נחשוב יחד איך עושים את זה.”

כך הילד מבין שיש עולם שלם של ערכים, יכולות ותכונות שלא נכנסים לגיליון הציונים. והוא לומד שההורים רואים אותו כמכלול, ולא רק כממוצע מספרי.

ערך עצמי - לא ציון שמשתנה כל סמסטר

יש הורים שבוחרים לציין את יום התעודה בטקס קטן בבית, עוגה, חיבוק, ברכה על סיום השנה, בלי קשר למה שכתוב בגיליון. טקס כזה מעביר את המסר: קודם כל חוגגים את הדרך, רק אחר כך מסתכלים על התוצאות.

הערך העצמי של הילד לא אמור לעלות עם ציון 95 ולקרוס עם ציון 55. ילדים זקוקים לאהבה ולקבלה שאינה תלויה בהצלחה. דווקא כשיש פער בין החלום למציאות, כשהילד מתבונן בתעודה ומרגיש אכזבה, זו נקודת מבחן עבורכם כהורים.

באותם רגעים הוא זקוק לכם יותר מכל: לתמיכה, לחיבוק, למבט שלא שופט אותו. למשל, אפשר לומר:
“אני רואה שקשה לך עם התעודה הזו, זה באמת לא נעים. אנחנו נעבור את זה ביחד, וננסה להבין מה עוזר לך להתקדם.”

במשפט אחד הילד מקבל מסר כפול: הרגש שלו מובן ומקובל, והוא לא לבד בהתמודדות.

למה לא מענישים על תעודה רעה

ענישה על תעודה או על כישלון במקצוע מסוים משדרת לילד: “האהבה והקבלה בבית תלויים בהישגים שלך”.

במקום ענישה, עדיף:
להביע אופטימיות וזהירות גם יחד.
להראות את הצדדים החיוביים בתעודה, גם אם הם קטנים.
לא להגזים, לא בהפחתה מערך התעודה ולא בדרמטיזציה שלה.
להסביר שהציונים הם נקודת פתיחה לשיחה, לא סיבה לייאוש.

המסר החשוב הוא שהישגים יכולים להשתנות עם השקעה, תרגול והתמדה. הילדים צריכים לשמוע מכם: “הציונים יכולים להשתפר, אנחנו פה כדי לעזור לחשוב איך”.

התמודדות ישירה עם קושי - אין ילדים עצלנים

לפי הגישה שלי, אין ילד שלא רוצה להצליח ואין ילד שהוא “עצלן מבפנים”. יש ילדים שקשה להם. יש ילדים שלא מבינים, או שהאופן שבו הם לומדים שונה מהמקובל בכיתה.

כדאי לשאול יחד:
האם יש קושי בריכוז?
האם יש אפשרות ללקות למידה או הפרעת קשב שלא אובחנו?
האם הילד פנוי רגשית בכלל ללמידה, או שמעסיקות אותו דאגות אחרות?

לפעמים מאחורי ציונים נמוכים מסתתר סיפור כואב: קושי חברתי, הטרדה, פחד מדחייה, מריבה מתמשכת בין ההורים, חרדה מגירושין אפשריים. כשהלב מלא בפחד ובלבול, אין מקום לחומר הלימודי.

שיחה פתוחה, סקרנית ולא שיפוטית יכולה לחשוף הרבה יותר מהסבר על “לא הכנתי שיעורים”. כשאתם שואלים באמת כדי להבין, הילד מרגיש שמותר לו לשתף.

פרסים ותגמולים - למה כסף על ציון הוא רעיון בעייתי

יש הורים שמציעים פרס כספי על כל ציון מעל 90. לכאורה זה מעודד, אבל בפועל זה יוצר בלבול.

כאשר נותנים כסף או מתנות על הישגים לימודיים, הילד יכול ללמוד ש”אני לומד בשביל השכר”. במקום לפתח תחושת גאווה פנימית על מאמץ, הוא מתמקד במה יקבל בסוף.

בטווח הארוך זה עלול ליצור ציפייה לעולם שמתגמל על כל מאמץ. אבל המציאות מורכבת יותר, לא תמיד מקבלים פרס על כל דבר טוב שעושים. תגמול חיצוני קבוע מחליש את היכולת לפעול מתוך מוטיבציה פנימית, מתוך סקרנות ורצון אישי.

הילד שלכם לא קיבל את התעודה בשבילכם, היא שייכת לו, ומשקפת את העבודה שלו, את הקצב שלו ואת הדרך שהוא עובר. תפקידכם הוא ללוות, לכוון, לתמוך, לא לשלם לו על עצם מי שהוא.

מה לא מופיע בתעודה - והכי חשוב לזכור

התעודה לא מספרת כלום על נדיבות, על טוב לב, על יכולת הכלה. היא לא מודדת את המקום החברתי החיובי של הילד, את היחס שלו לאחים, את הכבוד שהוא נותן לכם כהורים.

היא גם לא משקפת כישרונות בתחומים שלא נבחנים בבית הספר, ספורט, אומנות, מוזיקה, יזמות, חשיבה יצירתית, אחריות, יכולת הובלה. אלו מרכיבים קריטיים להצלחה בחיים, והם בדרך כלל לא מופיעים בשום שורה בגיליון הציונים.

גם אם התעודה מלאה ציונים נמוכים, זה לא אומר שהילד “אבוד” או שגורלו נחרץ. יש לא מעט בני נוער שפורחים דווקא אחרי הצבא, משלימים בגרויות, מוצאים תחום שמדליק אותם ומתפתחים בו.

עידוד ולא שבח - ההבדל הקטן שעושה שינוי גדול

כשילד מביא הביתה תעודה טובה, חשוב לשמוח איתו ולהתייחס להישג. אבל שימו לב למילים שאתם משתמשים בהן.

במקום לומר: “איזה נסיך אתה, אתה תותח”, עדיף לומר: “איזה כיף לראות שהמאמץ שלך השתלם”, “השקעת הרבה וזה ממש ניכר בתעודה”.

שבח שמתמקד ב”מי אתה” עלול ליצור חרדה: “אם לא אצליח בפעם הבאה, אהיה פחות נסיך?”. עידוד שמתמקד ב”מה עשית” מחזק תחושת מסוגלות: הילד לומד שאפשר להשפיע על התוצאה דרך העשייה שלו.

כך תעודת סוף השנה הופכת מכלי למדידת ערך, לכלי ללמידה על תהליך, מאמץ והתמדה.

לסיום - על איזה יחס היינו חולמים לעצמנו?

כולנו נבחנים לאורך החיים, לא רק בבית הספר. כולנו מצליחים בתחומים מסוימים ונכשלים באחרים.

אולי כדאי רגע לשאול את עצמנו: איך היינו רוצים שיתייחסו אלינו כשאנחנו מקבלים “תעודה” לא טובה בעבודה, בזוגיות או בחיים? האם היינו רוצים לשמוע ביקורת, צעקות והשוואות, או חיבוק, הקשבה ומשפט שמזכיר לנו שאנחנו חשובים גם כשקשה?

כשהילד שלכם חוזר עם תעודה, זו הזדמנות להיות עבורו מה שהייתם רוצים שמישהו יהיה עבורכם: מקור של אהבה יציבה, אמונה, עידוד ותקווה.